פסק-דין בתיק ע"פ 204/10

השופטת ע' ארבל:

           בפניי שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפתח תקווה (כב' השופט ז' כספי) בת"פ 6344-01-09 מיום 20.12.09. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בע''פ 204/10 (להלן: המערער 1) בעבירה של סיוע לאחר מעשה לפי סעיף 261(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגזר עליו עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 5,000 ש"ח. המערער בע"פ 860/10 (להלן: המערער 2) הורשע בעבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק ונגזר עליו עונש של 42 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 7,500 ש"ח. הערעורים מופנים נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין.                                                                      

כתב האישום

1.        ביום 07.01.09 הוגש לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה כתב אישום נגד המערערים ונגד נאשם נוסף, עבד אלחי אשקר (להלן: אשקר), המכיל שני אישומים. האישום הראשון ייחס למערער 2 ולאשקר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק ועבירה של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, בעוד שלמערער 1 יוחסה עבירה של סיוע לאחר מעשה לפי סעיף 261(1) לחוק. על פי האישום הראשון, ביום 11.10.08 בסמוך לשעה 05:52, המערער 2, אשקר ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה למשיבה החלו דולקים בכביש 6 ברכב מסוג יגואר (להלן: רכב היגואר או היגואר) אחר ג'יפ מסוג וולקסווגן (להלן: ג'יפ המתלוננים או הג'יפ), במטרה לירות בנוסעיו. רכב היגואר האיץ למהירות של כ-200 קמ"ש ובהתקרבו לג'יפ, לאחר מחלף ניצני עוז שבכביש 6, החל המערער 2 לירות כ-13 יריות מאקדח לעבר נוסעי הג'יפ. כתוצאה מהירי נפגעו שלושה מן הנוסעים, שניים באורח קשה ואחד באורח קל: נוסע אחד נפגע מקליע בראשו ובעקבות זאת נזקק לניתוח והתעוור בעינו השמאלית; נוסעת נוספת נפגעה בראשה ונזקקה לניתוח; נוסע שלישי נפצע קלות בידיו ובראשו. לאחר הירי, במהלך הימלטותם, איבדו המערער 2, אשקר והאדם הנוסף שליטה ביגואר ופגעו חזיתית במעקה הבטיחות של כביש 6. על פי הנטען, השלושה יצרו קשר טלפוני עם המערער 1 וביקשו ממנו להגיע ולסייע להם להימלט. המערער 1 הגיע למקום ברכב מסוג ב.מ.וו (להלן: רכב הב.מ.וו או הרכב) וחילץ את השניים ואת האדם הנוסף, ביודעו כי אלה ירו לעבר נוסעי הג'יפ, כדי למנוע את תפיסתם.

           האישום השני תוקן במסגרתו של כתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט ביום 08.06.09. תמציתו של תיקון כתב האישום בשינויי נוסח והבהרה בלבד. אישום זה מייחס למערער 2 עבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק. על פי האישום, ביום 24.12.08 או בסמוך לכך הגיע אדם בשם מוחמד עבד אל קאדר (להלן: מוחמד) לשמור על ביתו של המערער 2 בטייבה, וזאת לבקשתו. במסגרת תפקידו זה, אייש מוחמד חדר בבית, בו מותקנות מערכות וידאו המתעדות את המתחם כולו, כאשר הוא מחזיק רובה סער מסוג קלאצ'ניקוב ושתי מחסניות מלאות בכדורים, אותם קיבל מהמערער 2. במעשים אלה החזיקו המערער 2 ומוחמד בצוותא חדא נשק שלא כדין. יצוין כי מוחמד הורשע בעבירה של החזקת נשק בגין המעשים המתוארים לעיל בהליך נפרד שהתנהל בבית משפט השלום בכפר סבא (ת"פ 2673/08).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

האישום הראשון

2.       בית המשפט המחוזי קבע כי אין די בראיות שהוצגו ביחס למערער 2 ולאשקר כדי לקשור אותם למעשים המיוחסים להם באישום הראשון, ועל כן זיכה אותם מחמת הספק מאישום זה.

          התשתית הראייתית נגד המערער 2 התבססה על שלושה מוקדים - טביעת אצבעו שנמצאה ברכב היגואר, כובע עם שרידי דנ"א שלו שנמצא אף הוא ביגואר והחזקתו במכשיר טלפון נייד שאוכן בזירה. הצדדים לא היו חלוקים באשר לעצם הימצאות טביעת האצבע והכובע ברכב היגואר ושיוכם למערער 2, אולם המערער 2 הציע הסבר לפרטים אלה בחקירתו במשטרה. בית המשפט לא מצא את גרסתו משכנעת. אף על פי כן, נפסק כי לא ניתן לקבוע שמדובר בגרסה שקרית, שכן היא זכתה לתימוכין שונים בחומר הראיות. בנוסף, בית המשפט סבר כי אין די בראיות הקיימות, אף בהצטרפן יחד, כדי להביא להרשעה, מאחר שטביעת האצבע הנזכרת נמצאה על חפץ נייד - רכב היגואר - להבדיל מחפץ נייח ועל כן לא ניתן לקשרה בהכרח לזירה, ומשום שלא ניתן היה לייחס למערער 2 באופן חד-משמעי את השימוש במכשיר הטלפון שאוכן במסלול נסיעת כלי הרכב במועד הרלוונטי לכתב האישום.

          אשר לאשקר, נקבע כי התשתית הראייתית בעניינו רעועה עוד יותר, הואיל ועד התביעה תומר אלבאום, שעדותו אמורה הייתה לקשור את אשקר לאירוע, לא התייצב למסירת עדותו. בנוסף, מכשיר הטלפון של אשקר לא אוכן, ועל כן לא ניתן היה למקמו בזירת האירוע, למעט מכוח העובדה שהוא שכר את רכב היגואר יום קודם לאירועי כתב האישום. לכך יש להוסיף, כי בבוקר שלאחר האירוע הגיש אשקר תלונה במשטרה מיוזמתו בדבר גניבת הרכב. בנסיבות אלה, ולמרות שאשקר בחר שלא להעיד בבית המשפט ובגרסתו במשטרה נמצאו סתירות, קבע בית המשפט כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה וכי אין די בראיות שהוצגו כדי להרשיעו. 

3.       מנגד, קבע בית המשפט כי הראיות שהובאו בעניינו של המערער 1 מובילות למסקנה חד-משמעית כי הוא זה שנהג ברכב הב.מ.וו וחילץ את היורים מזירת האירוע, ולכן הרשיעו בעבירה של סיוע לאחר מעשה לפי סעיף 261(1) לחוק. מסקנה זו התבססה על מסמכים שהוגשו מטעם המשיבה, וביניהם תעודת פוליסת ביטוח לרכב הב.מ.וו שרשומה על שמו של המערער 1 וזימון לדין מיום 06.09.08 בגין ביצוע עבירת תעבורה על ידו תוך נהיגה ברכב זה. מראיות אלה הסיק בית המשפט כי המערער 1 נהג מנהג בעלים ברכב הב.מ.וו, אף שאינו בעליו הרשום. נקבע כי אין בראיות ההגנה - פוליסות ביטוח של כלי רכב נוספים שהוצאו על שמו של המערער 1, וזימונו של אדם אחר למשפט בגין עבירת תעבורה שביצע באותו רכב - כדי להפריך את הקביעה בדבר בעלותו של המערער 1 ברכב זה.

          נדבך ראייתי נוסף עליו נסמך בית המשפט בהכרעת דינו הוא איכוני מכשיר הטלפון בו החזיק המערער 1 ונתוני מנהלת כביש 6 (להלן: נתוני כביש 6). מנתונים אלה הסיק בית המשפט כי מכשיר הטלפון של המערער 1 אוכן בזירת האירוע במועד הרלוונטי לכתב האישום, במסלול החופף לנסיעת רכב הב.מ.וו. יצוין כי לא הייתה מחלוקת כי מכשיר הטלפון שייך למערער 1. מפלטי השיחות של מנוי זה עלה כי מכשיר הטלפון היה בקשר טלפוני עם שני מספרים נוספים שאוכנו במסלול נסיעת כלי הרכב המעורבים - הטלפון שנטען כי היה ברשותו של המערער 2 וטלפון שיוחס בתחילה לאדם בשם גריר עבדל קאדר (להלן: גריר), אך התברר במהלך חקירת המשטרה כי אין ראיות הקושרות אותו לטלפון. בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי לא ניתן ללמוד מאיכוני מכשירו של המערער 1 על מיקומו הספציפי, בקובעו כי לא זו התמונה המצטיירת מהראיות הקיימות.

          חיזוק לראיות שלעיל מצא בית המשפט בהימנעותו של המערער 1 מלמסור גרסתו במשטרה ומלהעיד בבית המשפט. נקבע כי גרסתו לאירוע, שנמסרה מפי סנגורו, לפיה הגיע במטרה לחלץ את המעורבים בתאונת הדרכים מבלי שידע שירו קודם לכן על המתלוננים, צריכה הייתה להימסר בהזדמנות הראשונה והימנעותו מלהעיד בבית המשפט שומטת את הקרקע מתחת לכל טענת הגנה אפשרית. לגופו של עניין נדחתה גרסה זו, משום שאינה סבירה לנוכח התנהגות המעורבים באירוע, שזנחו במקום את רכב היגואר, רכב שכור ויקר, ואיש מהם לא נותר במקום כדי לחלצו.

האישום השני

4.       בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער 2 בעבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק. נקבע כי החדר בו נמצא הנשק, אשר לא הייתה מחלוקת כי הוא מהווה מעין "חמ"ל", והנשק שנתפס בחדר זה - שייכים למערער 2, המתגורר עם משפחתו בקומה השניה של הבית מעל החמ"ל. מסקנה זו התבססה על אמרות החוץ של מוחמד, שברשותו נמצא הנשק, שתועדו בכתב על ידי השוטרים בעת החיפוש בבית, לפיהן הוא שומר על המערער 2, שהוא בעל הנשק, ועל משפחתו. בהמשך חקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט חזר בו מוחמד מדברים אלה וטען כי הוא החזיק בנשק לצורך ביטחונו האישי, תוך שניסה להרחיק את המערער 2 מביצוע העבירה. בית המשפט הכריז על מוחמד כ"עד עוין" והעדיף את אמרות החוץ שלו על פני עדותו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). נקבע כי עדויות השוטרים, שתיעדו את האמרות בדו"חות פעולה, הינן מהימנות ואובייקטיביות, בעוד שעדותו של מוחמד בבית המשפט נמצאה בלתי אמינה.

          ראיות לחיזוק אמרות החוץ של מוחמד מצא בית המשפט בחפצים ובמסמכים השייכים למערער 2 שנמצאו בחמ"ל, עובדה שהמערער 2 לא הכחיש בעדותו; בשתיקתו של המערער 2 בחקירה בכל הנוגע לאישום השני, להבדיל מהאישום הראשון, ביחס אליו מסר גרסה; ו"בפליטת הפה" של המערער 2 בעדותו, כהגדרת בית המשפט, לפיה הוא נוהג לקבל אנשים בקומת החמ"ל ולא בהכרח בביתו, בקומה העליונה. בית המשפט דחה את גרסתו של המערער 2 בבית המשפט, לפיה שייך החמ"ל למשפחתו של מוחמד והוא רק שוכר את הקומה העליונה שהכניסה אליה נפרדת. נקבע כי לא דיבר אמת.

גזר הדין

5.        בית המשפט המחוזי גזר על המערער 1 עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים עבירה עליה הורשע או כל עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות, וקנס בסך 5,000 ש"ח. בית המשפט הדגיש כי המערער 1 הורשע לאחר שניהל משפט הוכחות מלא, בלא שעלה על דוכן העדים ומבלי שנטל אחריות למעשים בהם הורשע. כמו כן, נזקפה לחובתו העובדה שהוא מילט את היורים מידי החוק ובחר שלא להסגיר את זהותם למשטרה, וזאת לאחר שפגעו במתלוננים באורח קשה. אף שלחובתו עבר פלילי קל יחסית, קבע בית המשפט כי הנסיבות שלעיל מכריעות את הכף לכיוון הטלת עונש מאסר בפועל של ממש.

6.        על המערער 2 גזר בית המשפט המחוזי עונש של 42 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים עבירה עליה הורשע, עבירת נשק כלשהי או עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות, וקנס בסך 7,500 ש"ח. בית המשפט קבע כי מדובר בעבירה של החזקת נשק שלא כדין שאינה ברף העליון של החומרה, אולם הנסיבות הכוללות מכבידות עם המערער 2. זאת מאחר שמדובר בהחזקת נשק לצורכי הגנה עצמית על רקע מאבק דמים ממושך המתנהל בין משפחתו לבין משפחה יריבה. בנוסף, בית המשפט הטעים כי לחובתו של המערער 2 עבר פלילי מכביד - משנת 1986 הורשע 12 פעמים בעבירות שונות, שעיקרן עבירות סמים, עבירות רכוש ועבירת מין, והוא אף ריצה עונשי מאסר ממשיים.